במשרדי מטופל תיק ירושה מורכב, בו התעורר סכסוך משפטי בין אם לבנה, כאשר הבן תבע את אמו בבית משפט. האם הגיעה לפשרה עם הבן, שקיבלה תוקף של פסק דין בבית משפט לענייני משפחה, לפיה הבן יקבל סכום כסף, ועם קבלת סכום זה כבר לא יהיו לו עוד טענות ו/או דרישות ו/או תביעות עתידיות, כולל ביחס לעיזבונה. לאחר פסק הדין האם אכן העבירה את סכום הכסף לבן, כנדרש.
מספר שנים לאחר מכן האם נפטרה, וילדיה האחרים ביקשו להוציא צו קיום צוואה, תוך שהבן הנ"ל לא ייכלל במצבת הנהנים לפי הצוואה, אך הרשם לענייני ירושה דרש כי הבן יחתום על תצהיר הסתלקות מהעיזבון (הוא לא היה מוכן לראות בפסק הדין משום תחליף לתצהיר הסתלקות של הבן). באותו שלב, הבן סירב לחתום על תצהיר הסתלקות, והעניין התגלגל לפתחו של בית משפט לענייני משפחה.
לכאורה אין ספק שהאם הדירה את הבן מעיזבונה, והבן קיבל את החלק המגיע לו את בחייה של האם, מה גם שמתן כל חלק בעיזבון לבן (למרות שהאם הביעה רצון מפורש שלא לעשות כן), פוגע בכבודה של האם כמנוחה.
מאידך, קיימות הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, לפיהן:
"הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים."
לפיכך עולה השאלה המשפטית, האם פסק הדין שניתן הינו פסול חוקית, ומה הם המצבים בהם ניתן לבצע עסקאות בעיזבון, עוד בחייו של המוריש.
ובכן, סעיף 8(א) לחוק הירושה, מבחין בין "הסכם בדבר ירושתו של אדם" לבין "עסקה בנכסי עיזבון", כאשר רק הסכמים מהסוג הראשון, העוסקים בשינוי מעמד היורש או שלילת זכות ירושה, בטלים, ואילו הסכמים הנוגעים לנכסים ספציפיים מתוך העיזבון העתידי, ככל שאינם משנים את זהות היורשים, תקפים.
הפסיקה, החל מפסק הדין המנחה בעניין יקותיאל, מפרשת את סעיף 8(א) לחוק הירושה על דרך הצמצום המרבי והקפדנות החמורה, בשל פגיעתו בחופש החוזים. ההבחנה המרכזית היא בין "ירושה" לבין "עיזבון", הינה:
"ירושה": מתייחסת לזכות עצמה לרשת, כלומר למעמדו של אדם כיורש (היבט ה-"גברא" מבחינה משפטית). הסכמים המתיימרים להעביר יורש מירושתו או לעשות ליורש מי שאינו יורש על פי דין או צוואה – בטלים.
"עיזבון": מתייחס לנכסים הספציפיים מתוך העיזבון (היבט ה-"חפצא" מבחינה משפטית). הסכמים הנוגעים לנכס מסוים או נכסים מסוימים מנכסי העיזבון העתידי, כל עוד אינם משנים את זהות היורשים, אינם אסורים.
הסכם הנוגע לעיזבונו העתידי של מוריש עודנו חי, או הסכם בדבר נכס מסוים מנכסי עיזבונו, אינו נכלל באיסור סעיף 8(א) לחוק הירושה. לדוגמה, יורש פוטנציאלי רשאי להתחייב להעביר נכס מסוים לאחר שיירש אותו, או שאחים יכולים להסכים ביניהם מה יעשו בנכסים מסוימים שייפלו לידיהם בירושה. הסכמים אלו נחשבים לעסקאות בנכסי עיזבון, והם תקפים וחוקיים.
הפסיקה אף מבחינה בין העברה "פיזית" של זכות, שבה קיימת העברה ממשית של זכות מאדם לרעהו עם פטירתו, לבין העברה "נורמטיבית", שבה אין העברה פיזית אלא הרחבה של זכות קיימת של האחר בשל פגיעת זכותו של המוריש.
הסכמים מהסוג הראשון נופלים לגדר האיסור של סעיף 8(א) לחוק הירושה, בעוד שהסכמים מהסוג השני אינם אסורים.
סיכומו של דבר, ההבדל המהותי בין הסכם בירושה עתידה לבין הסכם עיזבון לעתיד, לפי סעיף 8 לחוק הירושה, טמון בכך שהסכם בירושה עתידה, האסור ובטל, עוסק בשינוי מעמד היורש או בשלילת זכות ירושה. לעומת זאת, הסכם עיזבון לעתיד, המותר ותקף, מתייחס לנכסים ספציפיים מתוך העיזבון העתידי, ואינו משנה את זהות היורשים. הפסיקה מפרשת את סעיף 8(א) לחוק הירושה בצמצום מרבי כדי לאפשר חופש חוזים, תוך שמירה על עקרון חופש הציווי של המוריש.
חשוב לזכור כי נטיית בתי המשפט תהיה תמיד לקיים את רצון המוריש (שהינו עיקרון יסוד מוגן בדיני הירושה), לפיכך סעיף 8(א) לחוק הירושה, משמש כלי לשמירת רצון המנוח, ומניעת מצבים בהם היורשים עושים ביניהם עסקאות, הסותרות את כוונת המנוח. כאשר עסקאות אלה נעשות עוד בחיי המוריש, הרי שהן עלולות להימצא כמכשילות את כוונות ההורשה עוד בחיי המוריש.
במקרה אותו תיארתי, האם הבהירה במפורש את רצונה "בעסקה" בה הבן איננו מקבל כל חלק בעיזבונה, לפיכך ניתן לראות בפסק הדין במסמך הבעת רצון חופף צוואה חדשה (ניתן ערוך הצוואה בבית משפט – צוואה בפני רשות).
לפיכך ובמקרה זה, יפעל בית משפט לשם קיום רצונה של המנוחה, כפי שהובע בפניו ועוגן בפסק דין, שאחרת יימצא כאילו בית משפט פועל בניגוד לרצון המנוחה. במקרה כזה, סביר להניח כי בית משפט יורה על מתן צו קיום, אגב מחיקת הבן ממצבת היורשים של המנוחה, זאת כדי שלא לחתור על כוונותיה ורצונותיה.
ככל שיש שאלות בנושא זה, או כל שאלה אחרת בנושא דיני הירושה, אשמח לעמוד לרשותכם בטלפון 050-9190171.
